חצויה

״בחורה חמודה, אבל למה אדומה?!?ֿ״ - את המשפט הזה, שהפך למיתולוגי במשפחה שלי, אמר עליי אבא של ירון (בעלי). לימים הוא הפך לחמי האהוב, אבל אז בשלהי שנת 2002 הייתי הסדין האדום שלו, תרתי משמע. 

מרושעת ליום אחד

על התחפושת שלי לפורים חשבתי כבר בשנה שעברה, כשנסעתי לחתונה משפחתית בשיקגו. זה היה בחודש מאי, בדיוק בסוף השבוע של הבכורה של ״מליפיסנט״. המון זמן חיכיתי לסרט הזה. 

בתור חובבת פנטזיות מושבעת ומכורה לגיבורים ונבלים (בעיקר לנבלים), שמחתי שסוף-סוף נגמרו לדיסני הגיבורים הטובים-האבסולוטיים, והנה, הם מתעסקים בנבלים.

אז למה אני כל כך אוהבת את הנבלים? קודם כל כי הם פשוט יותר מעניינים. אבל גם בגלל שהאמת היא מורכבת, הטוב והרע הם לא שחור ולבן, ואין באמת דבר כזה ״רוע אבסולוטי״, כמו שאין דבר כזה ״טוב אבסולוטי״. בסרטים של דיסני הכול תמיד היה כל כך ברור: רע הוא רע, וטוב הוא טוב, והוא גם תמיד מנצח. כך שממש הסתקרנתי איך הם יספרו את ״הסיפור האמיתי של מליפיסנט״: למה היא בעצם כל כך רעה, או יותר נכון, שהיא לא רעה בכלל. וגם חיכיתי לראות את המלתחה של אנג׳לינה ג׳ולי בסרט, מודה. ולא התאכזבתי. 

כמו בסדרה האהובה עליי ״עד עצם היום הזה״ (once upon a time) - סדרת פנטזיה גאונית לדעתי - שבה המלכה הרעה משלגיה ועוץ לי גוץ לי ״האפל״ מחפשים את הסוף הטוב שלהם בדרכם המרושעת. אז גם מליפיסנט היא בסך הכול קורבן של אהבה נכזבת ובגידה כואבת שהביאו אותה להקדיש את חייה לנקמה. נקמה שהקורבן שלה הוא בכלל נסיכה תמימה וטובה (אבסולוטית, ברור).

אז כשיצאתי מהסרט, החלטתי שני דברים: אחד, חייבת לראות את זה שוב, ושתיים, חייבת להתחפש למליפיסנט. 

אני קצת אובססיבית לתחפושות אותנטיות, ולכן לקח לי כמה חודשים לשים את ידיי על כל האביזרים הדרושים, ובסופו של דבר רכשתי לי את כובע הקרניים המורשה של דיסני, והודות לאמאזון ולחברה טובה בארה״ב התחפושת הושלמה.

רק חבל שאני מרכיבה עדשות ראייה, אז לא יכלתי להשתמש בעדשות מגע ירוקות להשלמת המראה המהפנט של מליפיסנט. 

להתראות עקבים, שלום סניקרס

עם חצאיות, שמלות, מראה מחוייט או עם גי׳נס: 

ה״סטן סמית״ הן הדבר הכי כיפי שהסבנטיז יעשו למלתחה שלכן

אי שם ב-1971, אדידס קראו לנעלי הטניס המינימלסטיות והמגושמות שלהם על שם הטניסאי הענק שאימץ אותן, אבל היום ״סטן סמית׳״ הוא כבר שם גנרי לסניקרס לבנות מעור. את הקאמבק הענק שלהן הן חייבות לכמה אוהדים מפורסמים וחשובים לא פחות, כמו מארק ג׳ייקובס ופיבי פילו (שנועלת אותן באופן קבוע לתצוגות שלה) ובלוגריות מובילות כמו קמיל שרייר החלו לאמץ אותן. כשבתי אופנה כמו איזאבל מארה וסן לורן יצרו גירסאות משלהם לסניקרס האייקוניות. באדידס לא נשארו אדישים וניצלו את הבאז להשקה מחודשת של הדגם המקורי  (עוד מכה לאויבת המושבעת נייקי, בעלת המותג קונברס, שהצליחה להחזיר את ה׳אול-סטאר צ׳אק טיילור׳ למרכז הבמה אחרי שנים של נמנום). כשעולם האופנה צולל עמוק לאווירה ספורטיבית, מינימליסטית והשפעות של הסבנטיז, סניקרס לבנות וסטן סמית׳ בפרט, הפכו לפריט הכרחי בארון של כל פאשניסטה. לכם כבר יש? 

פיבי פילו ל״סלין״, מקפידה לנעול סטן סמית׳ לכל תצוגה. צילום: style.com

גם מארק ג׳ייקובס לא מפספס עם סטן. צילום: style.com

לימונים, לימונדות, ומחלה אדומה

כשאבא שלי עזב את הפועל ת״א, אחרי 18 שנים רצופות ( ״אני נשבע לך, במבה של אבא, לא היתה שום ברירה אחרת״), החלטתי שזו ההזדמנות שלי. שקיבלתי לימון, ואני חייבת לעשות ממנו לימונדה. 

כי כבר המון זמן ניסיתי להיגמל. הרגשתי שזה לא עושה לי טוב. שנמאס לי מהמאניה-דיפרסיה הזו. ומעונות המלפפונים החמוצים. ושנמאס כבר להסתובב עם הבחילה הזאת בבוקר שאחרי הפסד. ושלא כיף לי לשמוח כשבעלי מבואס (אוהד מכבי חיפה כמובן). ולהיפך. די עם ההתחמקות הילדותית מפינת הספורט בגל״צ בבוקר. והאיפוק המזויף הכאילו-ממלכתי שהייתי צריכה להפגין כשהשכנים שלי הקניטו אותי (גרה בחיפה...כן?). 

אז נחזור ללימונדה: התחלתי בגמילה. הסרתי את האפליקציה של one מהאייפון. עם ידיעות-ספורט עטפתי אבוקדו, כל יום.  לא קראתי, לא שמעתי, ולא דיברתי. והיה מעולה. מהבחינה הזו, לפחות ככה הרגשתי, בורות היא באמת ברכה. ״אז ככה נראים חיים של אנשים נורמליים?״, חשבתי לעצמי. ״כאלה שכשהיו בני 8, אבא שלהם לקח אותם בשבת לצופים, ולא למכתש?״. ציפיתי שהבורות תביא לאדישות, שתביא להשלמה. 

אבל האדישות לא הגיעה. זה לא עבד. ובדיוק כמו עם הסיגריות והקאנדי קראש, התחילו סימני גמילה קשים שנגמרו בחזרה להרגל הרע. אולי אם המצב של הקבוצה שלי היה טוב יותר, היה קל להסתכל עליה מהצד. אבל המצב לא טוב, וזו אנדר-סטייטמנט, ומהר מאוד מצאתי את עצמי מתרפקת על זכרונות העבר. על שכרון החושים של הדאבלים, והגביעים, החריש העמוק באירופה, וגם על ה׳כמעט-ירידה׳ (פעמיים) וההקלה של ההינצלות (פעמיים גם). 

וזו הבעיה עם נוסטלגיה. כשטוב לך, אתה מסתכל על העבר, גם אם הוא היה שחור משחור, ואתה מחייך: אחחחחחח איזו נוסטלגיה. אבל כשרע לך, הנוסטלגיה הופכת לגעגוע, לזכרון שחותך אותך. כמו אהבת נעורים מפוספסת, כמו הצעת עבודה שאסור היה לסרב לה. 

נו, תשתי את הלימונדה הזו כבר! כי כל הדבר הזה לא שלך יותר. כי זה לא נורמלי, וזה אידיוטי, וילדותי. וזה בזבוז זמן, ובזבוז אנרגיה. והחיים יפים, והליגה רקובה, ולהם לא אכפת אז למה לך אכפת כל כך, וקצת פרופורציות לא יזיקו לך. 

בינתיים אני אמשיך להגיד את זה לעצמי כי אולי, אם אשנן את זה מספיק פעמים, בסוף אני אאמין בזה, ורגעים של נוסטלגיה יצליחו למלא אותי באושר, ותהיה לי לימונדה. עד אז, לימונים יהיו מנת חלקי. 

או אשכוליות. אדומות, ברור. 

והרי התחזית

אם יש משהו שלמדתי מהר מאוד, אבל עדיין מתקשה להתרגל אליו, זה התחזית. או יותר נכון ה״אין-תחזית״. כי כשגרים על הכרמל, אין באמת תחזית. זאת אומרת יש, אבל היא לא ממש רלוונטית.


ואני בכלל בחורה של חורף. אני יודעת שאני במיעוט, אני יודעת שזה לא ממש פופולרי בחופי הים התיכון, אבל אני מתה על הצעיפים, והמעילים, והשכבות, והגשם, והריח של הגשם, ועל זה שיש לי יומולדת (בפברואר!).

אבל השנה - במילה אחת - מיציתי. היה לי קר מדי, ורטוב מדי, והמלתחה שלי לגמרי לא מתפקדת. ובדיוק כשהתחיל להימאס לי, התחילו גלי חום אביביים שנתנו לי המון תקווה ליומולדת שמשי וחמים, ונדיר. מאוד נדיר. אבל איכשהוא האביב הזה מגיע למת״מ, נכנס למנהרות הכרמל וממשיך מהצ׳קפוסט צפונה. למה הוא לא עולה בפרויד? יש פה רוח, ויש פה גובה, ולמרות שאנחנו יותר קרובים לשמש, היא רחוקה מאיתנו אלפי שנות חום.

קחו למשל את היום. אמרו שיהיה חם מהרגיל לעונה, ושעד מחר נרגיש ממש קיץ. והנה אני, ילדה טובה וצייתנית, שמתגעגעת לקיץ כמו שמעולם לא התגעגתי, קופצת על המציאה של שרוול קצר בתחילת פברואר. וקופאתתתת מקור.

מצד שני, ירון מתלונן שהוא מת מחום, ועומר כועס ששלחתי אותו לבית הספר במיליון שכבות. הוא נכנס לרכב בטי שירט, עם המעיל ביד, ונוזף בי שאני ״אמא פולניה״ (והוא רק בן 8!!!).

אבל אני לא אמא פולניה. פשוט קר לי.
אולי אני צריכה עוד 10 שנים פה כדי להתרגל לזה ש-20 מעלות בצל זה חם.
אולי אני צריכה תחזית מזג אוויר מותאמת כרמל, או מותאמת לי.
ואולי אני צריכה פשוט להספיק להתלונן ולשים עליי משהו.

hey.Fa.it

הי. אני שירי.
אני בת 36, נשואה ואמא לשני בנים, ואני חיפאית. אבל לא תמיד הייתי כזו.

כששואלים אותי מאיפה אני (שאלה נפוצה ולא ממש ברור לי למה), אני עונה שאני מ- all over the place. נולדתי בירושלים (אין ים!), גדלתי בנתניה (קרוב לים), התבגרתי בהרצליה (על הים), ואז עברתי לחיפה (רואה את הים מהחלון).

שנים נהגתי לומר ש״אני גרה בחיפה, אבל אני לא חיפאית״. מן משפט מטופש שכזה, אפילו מתנשא. לא קל לבת-מרכז להתרגל לכרמל, חשבתי שזו משימה כמעט בלתי אפשרית. המשכתי לעבוד בתל אביב במשך המון שנים (לקוחת זהב של כביש 6) ודווקא בשיא ״תהילתי״ כמנהלת שיווק של משקאות למדתי להבין שיש שלושה דברים שאני באמת אוהבת: אופנה, חיים טובים ו... חיפה.

אז אחרי חופשת לידה שניה (אירוע מכונן אצל כל אישה בערך) ההתכחשות הסתיימה. למדתי בשנקר סטיילינג אישי, פתחתי עסק למכירות ביתיות של אופנה, ואני עובדת בחיפה. בעצם אני לא עובדת, כי מי שעובד במה שהוא אוהב, לא עובד יום אחד בחייו, נכון?

וככה התגלגלתי לכאן, ואני כאן להישאר. הבלוג שלי הוא על כל מה שטוב בחיים (אופנה, ואוכל, וטלויזיה, ומוזיקה ו.... חיים טובים כבר אמרתי?!), אבל הוא לא בלוג בינלאומי, ואפילו לא ״תל אביבי״ או ״ישראלי״.
הבלוג שלי הוא חיפאי.
הבלוג שלי הוא החיפה שלי, והוא לא לחיפאים בלבד.

תרגישו חופשי להגיב, לשאול, להציע ולספר לי דברים שלא ידעתי, כי אני הכי אוהבת ללמוד.

ד״ש מההר הירוק תמיד
שירי

שנה טובה וסליחה פומבית למישהי אהובה

באוירה של סליחות ושנה חדשה (ותחת השפעת נורופן צינון ושפעת) החלטתי לכתוב שנה טובה וסליחה פומבית למישהי אהובה.

אני מודה, שכבר מההתחלה שנאתי אותך. סתם אחת, שחוץ מיופי אין בה כלום. חשבתי שאת פשוט לא חכמה, לא כיפית, חסרת שמחת חיים. פגשת אותי לפני 10 שנים וקיבלת אותי בידיים פתוחות, ניסית להוכיח לי שיש בך הרבה מעבר, אבל אני תיעבתי כל מה שקשור בך.

תיעבתי את הגובה שלך. את היופי שלך. אבל את האופי שלך גם.

את זה שאת יושבת שם, רחוק, על ההר, מתנשאת בלי שום סיבה אמיתית, תופסת מרחק מכולם, לפחות ממי שאני תפסתי כ"כולם".

שנאתי את הנמנום שלך. את השקט שלך. כעסתי עלייך שאת כל הזמן מאחור, משתרכת באיטיות, מתקשה לעמוד בקצב שלי. התעייפתי מזה שתמיד צריך להאיץ בך, להעיר אותך.

השתעממתי מהאוכל שלך. מה את מבינה בכלל באוכל? את כל כך מיושנת. עם האוכל הזה של סבתא זקנה.

צחקתי עלייך כשראיתי איך כולם עוזבים אותך כל הזמן, צוחקים עלייך, מעדיפים מכוערות ודביקות, ושטוחות. ורציתי גם. כל הזמן שאלתי אותך, למה את לא יכולה להיות כמוה? עירנית, תזזיתית, מלאת חיים, ויודעת לבשל? ואת התעלמת בחינניות והמשכת בשלך.

אז היום מגיעה לך סליחה. אני באמת אוהבת אותך. את לא סתם יפה. את הכי יפה שיש.

ולמרות שאת יושבת גבוה על ההר, המדרונות והתחתית שלך נפלאים. את לא מתנשאת, את פשוט אחרת.

את לא מנומנמת. את רגועה. את לא משתרכת באיטיות, את עוצרת לנשום בין לבין. ולנשום זה טוב לעור הפנים שלך.

והאוכל שלך נפלא. אוכל של בית. בית פולני, בית רומני, בית מרוקאי, בית ערבי. בלי פוזות.

ואלו שעוזבים אותך לא באמת עוזבים אותך. חלקם כבר חזרו אלייך. אחרים באים לבקר אותך מדי פעם. ורובם מתגעגעים אלייך מאוד. ועדיין אוהבים אותך.

וגם אני אוהבת אותך. את לא מושלמת אבל את ממש משתדלת. ורק תבטיחי שתמשיכי, תתקדמי אבל תשמרי על עצמך כמו שאת. אם תפסיקי לנסות להיות כמו ההיא שעוזבים אותך בשבילה, את תהיי מושלמת.

שנה טובה, חיפה.