כשאבא שלי עזב את הפועל ת״א, אחרי 18 שנים רצופות ( ״אני נשבע לך, במבה של אבא, לא היתה שום ברירה אחרת״), החלטתי שזו ההזדמנות שלי. שקיבלתי לימון, ואני חייבת לעשות ממנו לימונדה.
כי כבר המון זמן ניסיתי להיגמל. הרגשתי שזה לא עושה לי טוב. שנמאס לי מהמאניה-דיפרסיה הזו. ומעונות המלפפונים החמוצים. ושנמאס כבר להסתובב עם הבחילה הזאת בבוקר שאחרי הפסד. ושלא כיף לי לשמוח כשבעלי מבואס (אוהד מכבי חיפה כמובן). ולהיפך. די עם ההתחמקות הילדותית מפינת הספורט בגל״צ בבוקר. והאיפוק המזויף הכאילו-ממלכתי שהייתי צריכה להפגין כשהשכנים שלי הקניטו אותי (גרה בחיפה...כן?).
אז נחזור ללימונדה: התחלתי בגמילה. הסרתי את האפליקציה של one מהאייפון. עם ידיעות-ספורט עטפתי אבוקדו, כל יום. לא קראתי, לא שמעתי, ולא דיברתי. והיה מעולה. מהבחינה הזו, לפחות ככה הרגשתי, בורות היא באמת ברכה. ״אז ככה נראים חיים של אנשים נורמליים?״, חשבתי לעצמי. ״כאלה שכשהיו בני 8, אבא שלהם לקח אותם בשבת לצופים, ולא למכתש?״. ציפיתי שהבורות תביא לאדישות, שתביא להשלמה.
אבל האדישות לא הגיעה. זה לא עבד. ובדיוק כמו עם הסיגריות והקאנדי קראש, התחילו סימני גמילה קשים שנגמרו בחזרה להרגל הרע. אולי אם המצב של הקבוצה שלי היה טוב יותר, היה קל להסתכל עליה מהצד. אבל המצב לא טוב, וזו אנדר-סטייטמנט, ומהר מאוד מצאתי את עצמי מתרפקת על זכרונות העבר. על שכרון החושים של הדאבלים, והגביעים, החריש העמוק באירופה, וגם על ה׳כמעט-ירידה׳ (פעמיים) וההקלה של ההינצלות (פעמיים גם).
וזו הבעיה עם נוסטלגיה. כשטוב לך, אתה מסתכל על העבר, גם אם הוא היה שחור משחור, ואתה מחייך: אחחחחחח איזו נוסטלגיה. אבל כשרע לך, הנוסטלגיה הופכת לגעגוע, לזכרון שחותך אותך. כמו אהבת נעורים מפוספסת, כמו הצעת עבודה שאסור היה לסרב לה.
נו, תשתי את הלימונדה הזו כבר! כי כל הדבר הזה לא שלך יותר. כי זה לא נורמלי, וזה אידיוטי, וילדותי. וזה בזבוז זמן, ובזבוז אנרגיה. והחיים יפים, והליגה רקובה, ולהם לא אכפת אז למה לך אכפת כל כך, וקצת פרופורציות לא יזיקו לך.
בינתיים אני אמשיך להגיד את זה לעצמי כי אולי, אם אשנן את זה מספיק פעמים, בסוף אני אאמין בזה, ורגעים של נוסטלגיה יצליחו למלא אותי באושר, ותהיה לי לימונדה. עד אז, לימונים יהיו מנת חלקי.
או אשכוליות. אדומות, ברור.
