שנות ה-70 חזרו, ואני מאושרת. נולדתי ב-79׳, פספסתי בקצת את המלחמות והשלום, את הפדלפון והדיסקו, אז טכנית מותר לי להתרפק על העשור הכי מגניב בהיסטוריה, ולקרוא לזה ״נוסטלגיה״.
בתור מתבגרת באייטיז וניינטיז, בכל פעם שלבשתי משהו חדש, שברור שהיה טרנד לוהט לגמרי, אמא שלי היתה אומרת: ״פעם היו לי המון כאלה, אני לא מאמינה שזרקתי את זה!״. היא אמרה את זה על הכול. על פלטפורמות, פדלפונים, אוברולים, ג׳ינסים קרועים (היריעה קצרה מלהכיל). לא שאז היה לי שמץ של מושג למה בדיוק היא אומרת את זה, ואיך-בדיוק היה לה בדיוק-כזה אבל השורה התחתונה היא, שאמא שלי זרקה, תרמה, השמידה או איבדה את כל מה שהיום היה יכול להיות פריט וינטג׳ הורס (אז כן אמא, גם אני לא מאמינה שזרקת הכול), והוא יכול היה להיות ש-ל-י. אולי בגלל זה גם אני עושה את טעות-ניהול-מלתחה מס׳ 1 בספר: הפכתי להיות אגרנית. הרי מתישהו זה יחזור. הרי הכול חוזר.