Big This Week

Recent Posts

KIDS'STYLE | All we need is Rock

״אמאאאאא! אני צריך להתלבש COOL לסרטון. אז תארגני לי משהו, טוב?״ חלום שהתגשם, תודה רבה, אני על זה. אם יש משהו שאני ממש אוהבת לעשות, זה להלביש את הבנים שלי. עם עומר, אין הרבה הזדמנויות בגלל (או בזכות) התלבושת האחידה של בית הספר. עם איתי, יש הרבה הזדמנויות, אבל יש גם המון רוטב בולונז בגן. כל אלה ועוד אתגרים כמו חוש סטייל מפותח ורגישות יתר לגיבורי על, יוצרים רגעים בודדים בהם אני ממש יכולה להלביש אותם איך שאני אוהבת - ואני הכי אוהבת רוקנ׳רול. 


Share:

shopping | חנות תמנון החדשה בסינמול


חנות הדגל החדשה של תמנון בקניון סינמול בחיפה היא הפתעה נעימה במיוחד. הרשת המתרחבת והמשתפרת בחרה בקניון הצפוני לפתיחת חנות הענק שלה, ולנו הצפוניים נשאר רק ליהנות ולהתגאות. 


באירוע הפתיחה של תמנון, קניון סינמול חיפה


Share:

OUTFIT OF THE WEEK - thinking of PINKing

למה לצפות כשמצפים לבת? אין לי מושג, כי יש לי שני בנים. אבל נדמה שבסך הכול, לפחות בהתחלה, זה די אותו הדבר. רק בורוד. חוץ מחרדות היריון קלאסיים, מחוזקים באישיות חרדתית ובזימון לניתוח קיסרי מספר 3, החרדה הבאה בתור היא מהורוד הזה. זה לא שאני לא אוהבת ורוד. להיפך. אבל אני גם אוהבת וויסקי ולא שותה אותו כל הזמן.


Share:

OUTFIT OF THE WEEK - שמלת הקסם

״יאאאא, איזו מסכנה, לסחוב חודש תשיעי באוגוסט?!?״ - אם רק הייתי מקבלת גיפט קארד לזארה בכל פעם ששמעתי את המשפט הזה. אני חייבת להגיד, שאני לא מסכנה. כלומר אני קצת כן, בכל הקשור לבחילות, כאבי גב, דלקות כרוניות במפרק האגן, לחץ דם גבוה ובעיית סוכר קטנה, אבל בכל השאר אני ממש לא חשה מסכנה. וזה בעיקר בזכות זה שבהיריון הזה, יש לי מה ללבוש. והמון.

שמלה אדומה, כובע, תיק, נעליים ואביזרים של קסטרו - totall look by castro


Share:

חג מולד ים תיכוני

איזה כיף להיות בחו״ל בכריסמס. זה לא ממש משנה אם זו פריז, לונדון או ניו יורק, החוויה די דומה. פצצה של חג יש להם, לנוצרים האלה. ריח של ערמונים על האש בכל פינת רחוב, עצים מקושטים, שדרות חגיגיות, כובעי סנטה קלאוס ובעיקר פסקול מתקתק של ג׳ינגל-בלס, מריה קארי וג׳ורג׳ מייקל.  




Share:

לפאשניסטים - או לאלו שהתברכו בפאשניסטה שלצידם


עם החתן של הערב: דורון מורד 

את דורון מורד הכרתי לפני 13 שנים בערך. עדיין גרתי עם ההורים בהרצליה, ורק התחלתי לצאת עם ירון שהיה לקוח נאמן של ״מונסניור״ (הוא עדיין כזה, רק שבניגוד אליי, ירון לא מת על שופינג וקונה בגדים פעמיים בשנה וגם זה - רק כי חייבים).

לא הכרתי אז הרבה אנשים בחיפה, ובכל זאת דורון נראה לי אחר. ״איזה איש מעניין״, אני זוכרת שחשבתי לעצמי, מתלבטת אם הוא מקדים את זמנו או פשוט קצת מוזר. לא האמנתי שיש בכלל שוק לאופנה שהוא מציע בעיר שנראתה לי אז... איך לומר בעדינות? קצת שמרנית והמון מנומנמת.

בדיוק לפני חודש (כותבת בדיליי, גם אני קצת נמנמנתי מאז) הוא ערך תצוגת אופנה בהפקתה של זאזא כהן - ובשיתוף עם מעצבת שמלות הכלה ענת פסחוב (שגם לה מגיע ללא ספק פוסט משלה) - והוכיח לי ולכולם:  חיפה כבר לא כל כך שמרנית ובטח שפחות מנומנמת, אבל דורון מורד נשאר אותו דבר. ליברל אופנתי, עדכני, מתקדם ומלא בסטייל. כל מה שנשאר זה לתהות, למה הוא לא פותח גם בוטיק לנשים?!

מומלץ לכל הפאשניסטים באשר הם, ולאלו שלא - אבל התברכו בפאשניסטה לצידם.

Share:

לימונים, לימונדות, ומחלה אדומה

כשאבא שלי עזב את הפועל ת״א, אחרי 18 שנים רצופות ( ״אני נשבע לך, במבה של אבא, לא היתה שום ברירה אחרת״), החלטתי שזו ההזדמנות שלי. שקיבלתי לימון, ואני חייבת לעשות ממנו לימונדה. 
כי כבר המון זמן ניסיתי להיגמל. הרגשתי שזה לא עושה לי טוב. שנמאס לי מהמאניה-דיפרסיה הזו. ומעונות המלפפונים החמוצים. ושנמאס כבר להסתובב עם הבחילה הזאת בבוקר שאחרי הפסד. ושלא כיף לי לשמוח כשבעלי מבואס (אוהד מכבי חיפה כמובן). ולהיפך. די עם ההתחמקות הילדותית מפינת הספורט בגל״צ בבוקר. והאיפוק המזויף הכאילו-ממלכתי שהייתי צריכה להפגין כשהשכנים שלי הקניטו אותי (גרה בחיפה...כן?). 

אז נחזור ללימונדה: התחלתי בגמילה. הסרתי את האפליקציה של one מהאייפון. עם ידיעות-ספורט עטפתי אבוקדו, כל יום.  לא קראתי, לא שמעתי, ולא דיברתי. והיה מעולה. מהבחינה הזו, לפחות ככה הרגשתי, בורות היא באמת ברכה. ״אז ככה נראים חיים של אנשים נורמליים?״, חשבתי לעצמי. ״כאלה שכשהיו בני 8, אבא שלהם לקח אותם בשבת לצופים, ולא למכתש?״. ציפיתי שהבורות תביא לאדישות, שתביא להשלמה. 
אבל האדישות לא הגיעה. זה לא עבד. ובדיוק כמו עם הסיגריות והקאנדי קראש, התחילו סימני גמילה קשים שנגמרו בחזרה להרגל הרע. אולי אם המצב של הקבוצה שלי היה טוב יותר, היה קל להסתכל עליה מהצד. אבל המצב לא טוב, וזו אנדר-סטייטמנט, ומהר מאוד מצאתי את עצמי מתרפקת על זכרונות העבר. על שכרון החושים של הדאבלים, והגביעים, החריש העמוק באירופה, וגם על ה׳כמעט-ירידה׳ (פעמיים) וההקלה של ההינצלות (פעמיים גם). 

וזו הבעיה עם נוסטלגיה. כשטוב לך, אתה מסתכל על העבר, גם אם הוא היה שחור משחור, ואתה מחייך: אחחחחחח איזו נוסטלגיה. אבל כשרע לך, הנוסטלגיה הופכת לגעגוע, לזכרון שחותך אותך. כמו אהבת נעורים מפוספסת, כמו הצעת עבודה שאסור היה לסרב לה. 


נו, תשתי את הלימונדה הזו כבר! כי כל הדבר הזה לא שלך יותר. כי זה לא נורמלי, וזה אידיוטי, וילדותי. וזה בזבוז זמן, ובזבוז אנרגיה. והחיים יפים, והליגה רקובה, ולהם לא אכפת אז למה לך אכפת כל כך, וקצת פרופורציות לא יזיקו לך. 

בינתיים אני אמשיך להגיד את זה לעצמי כי אולי, אם אשנן את זה מספיק פעמים, בסוף אני אאמין בזה, ורגעים של נוסטלגיה יצליחו למלא אותי באושר, ותהיה לי לימונדה. עד אז, לימונים יהיו מנת חלקי. 
או אשכוליות. אדומות, ברור. 
Share:

amazon

© Hey.Fa.iT | by Shiri Wizner | All rights reserved.
Blogger Template Developed by pipdig